<h1>תוספות טוך — קידושין</h1>
<h2>דף יא.</h2>
[קידושין י"ז ע"ב] דברה תורה בלשון בני אדם. ני' דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא במקום שנראה לחכמים כמו הכא דכתיב אשר ברכך, וכגון העבט תעביטנו דכתיב די מחסורו (כתובות ס"ז ע"ב) אבל בעלמא לא אמרינן הכי דהא ר' שמעון לא דריש העבט תעביטנו בכתובות ובאלו מציאות (ב"מ ל"א ע"ב) [אית ליה] הקם תקים והשב תשיבנו ואם גאול יגאל בפרקין (כ' ע"ב) והא דאמרינן בפרק ואלו הן הגולין (מכות י"ב ע"א) מסתברא כמאן דאמר (לא אמרינן) דברה תורה בלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחילתו לא להוכיח על כל המקומות בא אלא התם דוקא.
<h2>דף יז:</h2>
[קידושין י"ח ע"ב] ור' שמעון סבר יש אם למקרא ולמסורת. והיכא דלא מצינו למדרש תרוייהו סבר יש אם למקרא כדפי' בקו' אבל אר' עקיבא קשה דבפ' כל שעה (פסחים ל"ו ע"א) דריש תרוייהו מקרא ומסורת גבי לחם עוני. ובפ' לולב הגזול (סוכה ל"ד ע"ב) נמי תנן ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד ודרשי' בגמ' לולב אחד מדכתי' כפת וי"ל דנהי דר' עקיבא סבר מקרא עקר מ"מ (יש לדרוש) [לדרשה] פורתא דרשינן ליה למסורת ומי' ק' מר' שמעון דגבי בסכת (סוכה ט' ע"ב) דריש יש אם למקרא ובסוף כיצד צולין (פסחים פ"ו ע"ב) גבי בבית אחד יאכל קסבר יש אם למסורת והנהו יותן דומיא דכי יתן (מכשירים פ"ג מ"ה) ועובד דומיא דעבד (פסחים כ"ו) ולא תשא ולא תשיא (שבועות ל"א ע"א) אומר ר"ת דמודו כ"ע שהמקרא והמסורת שניהם ממשמעות אחד ולא שייכי לפלוגתא דהכא.
<h2>דף כג.</h2>
[קידושין ע"ז ע"ב] האוכל נבילה ביום הכפורים. פי' בקו' אפי' נתנבלה ביום הכפורים אסורה היתה לו מבערב משום אבר מן החי. וקשה, דתינח למאן דאמר בסוף פרק גיד הנשה (חולין ק"ב ע"ב) בהמה בחייה לאברים עומדת דלא חייל אסור יום הכפורים אאבר מן החי, אלא למאן דאמר לאו לאברי' עומדת חל אסור יום הכפורים מחיים. ואפי' למאן דאמר לאברים עומדת כי פקע אסור אבר מן החי כשמתה ביום הכפורים [יום הכפורים] ונבלה בהדי הדדי קא אתו. ויש לפרש דלכולי עלמא מחיים ולאחר מיתה יש בה אסור עשה דאינה זבוחה דכתיב וזבחת ואכלת.
<h2>דף כז.</h2>
[קידושין ז' ע"א] התם בהמה. ואין אדם מעכב על ידו ולא המקדיש וממילא פשט בכולה. הכא דעת אחרת. וחציה הוי כמו אשה אחרת שאינה רוצה להתקדש דבפ' (שואל) [השולח] (גיטין מ"ג ע"ב) אמ' חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון אמר ר' זירא גמרי קדושי [ראשון] אע"ג (דלא) [ד]הוי דעת אחרת וי"ל שאני התם דלא שייר בקניינה ודעתה היה כולה להתקדש ולכך דין שיגמרו כשנשתחררה וא"ת דבהמה של שני שותפין אע"ג דלא שייר בקדושין קאי [קאמר] (דלא אמר) וחזר ולקח והקדישה חציה משמע דווקא שהקדישה אחר הלקיחה אבל ממילא לא פשטא בכלה וי"ל דהכא חשיב כשייר בקדוש' שהרי הבהמה ראויה לקרא כלה כגון אם חברו רוצה להקדיש חלקו אבל חציה שפחה לא היתה ראויה כי אם חציה להתקדש כלל.
[קידושין ז' ע"א] וחזר ולקחה. והא דלא אמר וחזר חברו והקדישה חציה משום (דרבא) [דלא] שייך התם ועושה תמורה דשותפים אין ממירים כדאמרינן בתמורה (י"ג ע"א) ובפ"ק דזבחים (ו' ע"א).
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי. פ' קדשי קדשים (זבחים נ"ט ע"א) פרי' לרב דפליג התם אר' יוחנן וסבר דבעלי חיים אינן נדחים מהא דתניא שם כל הזבחים שהיו שם עד שלא נבנה מזבח ואח"כ נבנה המזבח כלם אסורים וקאמר נבנה, דחוייין מעיקרא הן אלא אימא עד שלא נפגם המזבח וקשה לרב, משמע דר' יוחנן מודה דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי דאם לא כן אמאי היה צריך לתרץ עד שלא נפגם כיון דמעקרא לא היה קשה אלא לרב והשתא נמי קשה לו, היה לו להקשות בפשיט' ועוד מאי קאמר ולא תרוצי קא מתרצת אימא שנשחטו, הלוא לר' יוחנן אין צריך לתרץ כלום אלא אליבא דרב, אלא משמע דלכ"ע דיחוי מעקרא לא היו דיחוי ובעי לתרוצי גם לר' יוחנן [והכא סבר דיחוי מעיקרא הוי דיחוי] ונראה דיש חילוק בין דיחוי מעקרא דהתם לשאר דחויים, דהתם דיחוי מעקרא הוא מחמת שאין מזבח וכה"ג לא הוי דחוי לכ"ע. גליון. ועוד מאי פריך דיחוי מעקרו הוא תקשי מתני' (פסחים צ"ז ע"ב) דמפריש נקבה לפסחו דדייקי' מינה דדחוי מעקרו הוי דיחוי. גי'.
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ יש דיחוי בדמים. וא"ת דדיחוי מעקרא ויש דחוי בדמים חד הוא דאי אפשר לדחוי מעקרו שלא יהא דחוי בדמים וליכא למימ' דמשכחת לה במקבל דם בכלי שרת שיש בו מים דדחוי מעקרו הוא דמתחלה אין בו מראית דם דהא אם אויר כלי מקדש א"כ נראה ונדחה הוא (דאת"ל) [ואת"ל] דאין אויר כלי מקדש עד שיגיע לשולי הכלי והוי כמו אויר שאין סופו לנוח א"כ לא חזר ונראה דלא הוי הנחה כתקנה דאפי' דבקו בדופני דמנא מבעיא לן במנחות (י"א ע"א) דדילמא הנחה כתיקנה בעי וליכא. וי"ל דמשכחת לה באוכל חלב והמיר והביא קרבן ועשה תשובה דהוי דחוי מעקרו ולא הוי דחוי בדמי' דתחלתו הקדש הוא למזבח שהרי הוא חייב חטאת אלא שאין יכול להקדיש עד שיעשה תשובה כדאמ' ר' יוחנן בפ' נגמר הדין בסנהדרין (מ"ז ע"א) אכל חלב והפריש קרבן והמיר הואיל ונדחה ידחה ולא דווקא נקט והפריש קרבן תחלה דה"ה המיר ואח"כ הפריש קרבן אלא משום אידך מילתא דר' יוחנן דמייתי התם נקט הכי אכל חלב והפריש קרבן והמיר דהתם לא מצי למנקט [נשתטה] והפריש דשוטה לאו בר הפרשה הוא. וא"ת ודיחוי מעקרו מ"ט הוי דיחוי נילף ממחוסר זמן דלא הוי דחוי דהא בפר' שני שעירי יום הכפורים (יומא ס"ד ע"א) שמת אחד מהם דתנן התם השני ירעה עד שיסתאב גבי פלוגתא דרב ור' יוחנן דפליגי אי שני שבזוג שני אי שני שבזוג ראשון דהוו ילפי' ממחוסר זמן אי לאו משום דלא אתחזאי כלל והא נראה ונדחה הוא וי"ל דקסבר ר' יוחנן כיון (דמיעד) [דמיעט] רחמנא גבי מום עובר כי משחתם בהם וגומ' (ויקרא כ"ד) הני הוא דכי עבר (זמן מזמן נראה) [מומן ירצו] הא כל דחויין הואיל ונדחה ידחה משמע ליה מיעוטא אפי' בנולד בו מום עובר ואח"כ הקדיש דהוי דחוי מעקרו וא"ת מאי קמל"ן ר' יוחנן הא הני תלת דייקי להו ממתני' דהמפריש נקבה לפסחו בפ' מי שהיה טמא (פסחים צ"ז ע"ב). וי"ל דאצטריך לאשמועי' דב"ח נדחה דפלוגתא דר' שמעון ורבנן היא בפ' בתרא דכריתות (כ"ח ע"א).
<h2>דף כח.</h2>
[קידושין י"ד ע"א] ומה במקום שלא קדש הגורל וכו'. משום דרשה נפקא לן דאין הגורל מקדש השם.
